בואו ננסה להזמין את הילדים לקחת חלק בבית לא כ'עוזרים', אלא כשותפים משמעותיים בקהילה המשפחתית שלנו. אפשר לבקש מהם לסדר את השולחן או להביא את הכביסה הנקייה, ולומר להם בחיוך: "אני כל כך מעריכה את התרומה שלך למשפחה". כשהילדים מרגישים שהם באמת נחוצים, הביטחון העצמי ותחושת השייכות שלהם

פשוט פורחים. 

נסו להשתמש בשמות המדויקים של החפצים בבית במקום במילים כלליות כמו "זה" או "הדבר הזה". במקום לומר "הנה הפרי שלך", אפשר לתאר: "הנה התפוח האדום והפריך", ובמקום "תביא לי את הכף", בקשו "את כף העץ העגולה". שפה עשירה ומפורטת עוזרת לילדים להבין טוב יותר את העולם ובונה להם אוצר מילים נפלא בטבעיות ובכיף. 

כשאת פונה לילד בשמו, את מעניקה לו הכרה בזהות הייחודית שלו ומראה לו כבוד עמוק. נסי להחליף כינויים כלליים כמו "מותק" או "ילד" בשם הפרטי שלו – זה פשוט גורם לו להרגיש שבאמת רואים ומעריכים אותו. למשל, במקום להגיד "חמוד, בוא הנה", אפשר לומר " איתי, אני מזמינה אותך להצטרף אלי ". 

בואו נזמין את הילדים להצטרף אלינו למשימה פשוטה במטבח, זה מעניק להם תחושת שייכות ומסוגלות מדהימה. אפשר לתת להם לשטוף מלפפונים בקערת מים או למעוך בננה לעוגה בעזרת מזלג. זה אולי ייקח קצת יותר זמן ויהיה פחות "מושלם", אבל החיוך והגאווה שלהם שווים את הכל. 

כשהמגדל נופל או שהציור לא יוצא בדיוק כמו שרצו, נסו פשוט להיות שם איתם בקושי. במקום למהר לתקן, אפשר לומר ברוך: "זה מאכזב כשלא יוצא כמו שרצית". ההכרה ברגש הופכת את האכזבה מרגע של משבר להזדמנות של למידה וחוסן.